אחלמה
שוברת שורות – פילגש, מאהבת או האישה האחרת?
התאהבתי ב"אהובתו של פרויד" ממבט ראשון. או יותר נכון, מהשורה הראשונה. "נובמבר 1895. עונת ההתאבדויות החלה".
ובכן, איך להגדיר את זה? אני יכולה להבין למה התכוון המשורר… מלבד שבוע אחד בנובמבר שבו אנחנו חוגגים שלושה ימי הולדת משפחתיים ברצף, נובמבר בהחלט אינו החודש האהוב עליי. כשיורדות הטמפרטורות, יורדת רמת האנרגיה שלי ובאופן כללי, אני פחות ידידותית לסביבה. במשך שנים אני טוענת שהייתי צריכה להיוולד דוב קוטב ולהעביר את החודשים הקרים בתרדמת חורף. רק בסוף העונה אני מתעוררת, עליזה ומלאת שמחת חיים כמו היידי בת ההרים, מוכנה לכל אתגר ונרגשת לרעות שוב את עיזיי המטאפוריות.
ברבות השנים גיליתי שהנטייה להשתבלל בחורף נפוצה מספיק כדי שיתנו לה שם. "הפרעה רגשית עונתית", שזו קביעה שערורייתית לגמרי בעיניי. כי מה פתאום "הפרעה?" ולמי בדיוק זה מפריע שמישהי נמרחת על הספה שלה בערב עם כרבולית בוורוד-פקאצות ומרתון של "האישה הטובה" במקום, למשל, להיתקע בפקקים עם האוטו בגשם שוטף בדרך לאיזו הופעת-שקר-כלשהי? באנגלית, אגב, זה תמיד נשמע יותר טוב. מעניין מי המציא את המונח הגאוני SAD – seasonal affective disorder – אבל איכשהו, אני בטוחה שהוא החליט קודם על המילה ורק אחר כך המציא לה את ראשי התיבות… בכל מקרה, לענייננו. הפסקה הבאה לא אכזבה אותי:
"האישה הצעירה ישבה ליד שולחן הכתיבה הסמוך לחלון וטבלה את עטה בדיו השחור. העט שרט את הנייר כמו טפרי עורב. בחוץ האפירו השמיים. מאז תחילת נובמבר, האוויר היה צורב בקרירותו וטלאים של קרח נמתחו לרוחב הדנובה. בקרוב יקפא הנהר כולו ולא יפשיר עד האביב. רק בשבוע שעבר היא קראה ב"סלונבלאט" אודות נערה ממשפחה אריסטוקרטית עשירה, שדהרה על סוסתה אל מעבר לגשר קרונפרינץ-רודולף כשהיא לבושה בשמלת כלה ופניה מכוסות בהינומה. הסוסה היפהפייה שקעה במי הנהר כמו אבן ואילו גופתה של הנערה נסחפה אל החוף, עטופה בתכריכי סאטן לבנים" (פרק 1).
(פרק 1)
אבל בניגוד לציפיותיי, (זהירות, ספוילר!), ולמרות ההנחה שאקדח שמופיע במערכת הראשונה יירה במערכה השלישית, גיבורת הספר לא באמת תקפוץ בסופו לנהר בשמלת כלה ולא תשים קץ לחייה באיזו סצנה דרמטית, קיטשית וסוחטת דמעות. היא הרבה יותר מדי מתוחכמת בשביל זה, הרבה יותר מדי מודעת לעצמה ובטוחה בעצמה. כי מינה ברנייס, שיודעת לצטט את אובידיוס, הומרוס,שייקספיר וגתה, ושיש לה דעה מוצקה על ההאשמות נגד אוסקר ויילד (מעשי סדום והפקרות רבתי), על ההתנצרות של גוסטב מאהלר (הוא היה חייב לעשות את זה) ועל המשפט הפומבי של אלפרד דרייפוס (עוול נורא), אינה הטיפוס הרגשני:
"היא סלדה מנשים שנוהגות לבכות בפומבי. הן עוררו בה אי-נוחות, עם השפה התחתונה הרועדת שלהן, לסתותיהן המהודקות והדמעות שהתגלגלו במורד לחייהן. נשים בוכות נראו לה תמיד כל כך לא יציבות. לרגע אחד הן היו בסדר גמור ובמשנהו הגירו מפלי מים" (פרק 31).
ההתאבדות שלה הייתה אחרת לגמרי - איטית, יומיומית וכמעט בלתי מורגשת. כמו רבות אחרות לפניה ואחריה, היא פשוט התאהבה בגבר הלא-נכון. זיגמונד פרויד היה גאון כריזמטי בעל נפש מורכבת ומינה נשבתה לחלוטין בקסמיו, תוך ויתור על חיים משלה, בית משלה וילדים משלה. חובבי "האנטומיה של גרי" שבינינו בוודאי זוכרים את סצנת הפרידה בין כריסטינה יאנג למרדית' גריי, לפני שכריסטינה נוסעת לנהל בית חולים משלה בציריך:
"Don't let his wishes eclipse yours", היא אומרת למרדית'.
"He is very dreamy, but he is not the sun. You are".
ובכן, אין ספק שזיגמונד פרויד ממש לא נראה כמו דרק שפרד, מק'דרימי יפה הבלורית והתואר, אבל הוא בכל זאת גרם לאישה האינטליגנטית, הביקורתית והנועזת הזו להעדיף את רצונותיו על רצונותיה ולהקדיש לו את חייה כנגד כל הסיכויים ובניגוד לכל מוסכמה חברתית או מוסרית.
וכאן אני מגיעה לשאלת שם הספר. שמו במקור הוא Freud's Mistress ועד סמוך ליום הירידה לדפוס לא היה לי ספק שהוא אכן ייקרא בעברית "הפילגש של פרויד", או אם לאמץ את כללי הסמיכות של האקדמיה, "פילגשו של פרויד". האינסטינקט הבסיסי שלי כמתרגמת הוא להישאר כמה שיותר נאמנה למקור, תוך התאמת הטקסט למציאות הלשונית של הקוראים שלי. על פי ההגדרה המילונית, "פילגש" היא "אישה המקיימת יחסי מין וקשר אינטימי ממושך עם גבר שהיא אינה נשואה לו, והנשוי בדרך כלל לאישה אחרת." טוב, זה בהחלט מה שקרה כאן. פרויד הנשוי קיים קשר אינטימי (כן, הרבה סקס יש שם… מתואר בעידון, אבל הוא בהחלט שם) עם אחותה של אשתו, כך שמינה ראויה לפי כל דין להיקרא "פילגש".
אבל משהו לא נראה לי. "פילגשו של פרויד" נשמע לי פתאום ארכאי, תנ"כי כמעט, צהוב וצעקני מדי, מאולץ ובוטה (אחת מחברותיי השנונות אמרה שזה מזכיר לה את "כלבתו של הגנרל שולץ", רחמנא ליצלן) ואחרי התייעצות עם חברים בחיים ובווירטואליה (בהזדמנות זו, תודה לכם!), לקחתי לעצמי את החופש להתרחק קצת מהמקור.
אז אם לא "פילגש", מה כן? כמה חברות הציעו את "האישה האחרת". מסתורי ומעורר סקרנות, אמרו לי. אין ספק שזה כינוי הרבה יותר מעודן לפילגש, ואכן, זה היה יכול להיות הרבה יותר מכובד ומהוגן (אם אפשר להשתמש בשתי המילים האלו כדי לתאר פילגש…), אבל רציתי בכל זאת את פרויד בכותרת ו"האישה האחרת" יכול היה להיות שמו של עוד רומן רומנטי סתמי ודלוח מהסוג שאני נוהגת להכחיש נמרצות שאני קוראת.
מה נשאר? מאהבת? מודרני מדי בעיניי. אפילו קצת "סליזי", כמו התמונות הגנריות מאימג'בנק שמלוות כל כתבת "יחסים" שמכבדת את עצמה ברשת. יפהפיות מפתות ומצועפות מבט בלנז'רי מינימלי של "ויקטוריה'ס סיקרט" ותואמיה. רחוק מאוד מהדימוי של מינה, בחצאית ארוכה ובחולצת תחרה מכופתרת וארוכת שרוולים, קוראת את טיוטת ספרו של פרויד ורושמת בצד את הערותיה.
אחרי שפסלתי את כל האפשרויות האחרות, נותרה רק אחת. "אהובתו". אבל האם היא באמת הייתה "אהובתו?" אין ספק שהיא הייתה מאוהבת בו לחלוטין. אבל האם הוא אהב אותה? האם היה כאן רגש הדדי? האם היא הייתה "המוזה" שלו, כפי שהיא רצתה כל כך להאמין, או רק שעשוע חולף, אחד מני רבים (רבות?) שגירה את תהליך היצירה שלו, כפי שטענה אשתו? היה לי ברור שבעצם בחירת השם "אהובתו של פרויד" אני נוטשת את תפקידי כשומרת הסף של המקור, הולכת צעד אחד רחוק יותר ומחליטה שכן, היא הייתה "אהובתו". שהיא לא הייתה רק אוהבת, אלא גם נאהבת. האם הלכתי רחוק מדי? האם השם שבחרתי עושה איתה חסד שלא מגיע לה ומעניק למקור פרשנות שלא הייתה בו? אולי. ואולי לא. היופי, כאמור, הוא בעיני המתבונן.
